טוחנים

דירוג:
1 לסלט
4.5 לצ’יזי ברד

הבעיה עם אנטרקוט היא שיש לו שם מפוצץ: “אנטרקוט”. כולם אוהבים להגיד אותו. להרגיש את האריסטוקרט הקטן בפנים צווח “יאיי!”. אנטרקוט זה לא סתם בשר - זה בשר עם אג’נדה. עסיסי, עבה, רציני, איכותי. כך שבכל פעם שאומרים אנטרקוט לא אומרים את זה כמו שמפטירים “עוף” או פוקדים “פרגיות!”, אומרים את זה כמו מיליונרים. גם אם אגיד שמצאתי אנטרקוט בזבל, הרי תחשבו על נתח בשר ממולח, עסיסי וחם. אפילו אנטרקוט מקולקל נשמע טעים. יודעים מה - גם אנטרקוט לא טעים נשמע כאילו הוא עשוי להיות טעים. ובדיוק כך שיטה בי סלט האנטרקוט החם של דומינו’ס פיצה. לכאורה: אנטרקוט, אבל כל קשר בין הנתח הנפלא ומפעפע השומן שהכרתי ובין סמרטוטי הבשר שמצמצו אליי מקערת הפלסטיק היה מקרי לחלוטין, ואני מעדיפה לחשוב שמישהו התבלבל, ובמקום אנטרקוט שם לי מעל הסלט (הסתמי והתפל) קבלות ישנות של לקוחות שהשכילו להזמין פיצה. האנטרקוטים שאני הכרתי עדיין מסתובבים אצלי באזור הירכיים, תודה ששאלתם. תודה לאל שצירפו לי גם את הצ’יזי ברד - מאפה גבינת מוצרלה ושום, שהציל את המצב. זה היה טעים והייתי אוכלת עוד שמונה כמוהו, באותו ערב, בבת אחת, אם רק היה נשאר לי מקום בירכיים.

מחיר: 16.90 שקלים לצ’יזי ברד; 31.90 לסלט אנטרקוט.
שורה תחתונה: הגידו נוט לאנטרקוט!

(פועה גרא)

דירוג: 4

סטייה #439 באוסף העיוותים הקולינריים הבלתי נגמר שלי: אני נוהגת לשתות את המים שלי עם שתי טיפות מיץ לימון. או.קיי, לא סטייה מרטיטה כמו חולשתי לסנדוויצ’ים עם טונה וריבת תות (או התשוקה שלי לגפילטע), אבל בכל זאת. והנה, כמו נס משמים נחת עליי בקבוקון נביעות עם טאץ’ של למון-ליים, וכולו כוונה טהורה לעשות אותי מאושרת. מי הלימון אכן היו מוצלחים +, ועוררו צווחות התפעלות מכל מי שהצליח לגנוב לי שלוק או שניים, אך בשל טבעי הממורמר אני מוכרחה להודות שהם היו קצת מתוקים מדי. בתכלס, עם כל הכבוד לרשימת הוויטמינים המפוצצת שמעטרת את הבקבוק, נראה לי שאני אמשיך לשתות את תרכובת הסבתות שלי בשקט. היא אולי מרירה וחסרת חיים, אבל לפחות אין בה קלוריות.

מחיר: 7-5 שקלים לחצי ליטר; 7-6 לליטר וחצי.
שורה תחתונה: סנדוויץ’ טונה וריבת תות, מישהו?

(שחר אורן)

דירוג: 4

שמתי לב שהיום כל מסטיק נהיה לי פרופסור. זה מנקה את הלשון, ההוא מלבין את הטוחנות ושלישי מסיר קשקשים. הכי מלחיץ לגלות שהם גם התחילו לאמץ לעצמם מונחים מעולם הכביסה ומדיחי הכלים, או כמו במקרה של האורביט פרש אנד פיוז’ן החדש - מיקרו-מינטס. פשוט פחד אלוהים. והשמות האלה באנגלית? ווינטר פרש, אייר ווייבס, פרש אנד פיוז’ן. מה רע בבזוקה? ועכשיו הנה עוד מסטיק אחד כזה, בלי סוכר כמובן. עוד שילוב בין מנטה לפירות, עוד שם של ג’ל גילוח ומיקרו-ווטאבר כאלה. רק בהבדל אחד - הוא מוצלח. איכשהו המלון הוא מלון, הפירות יער לא כל כך מזכירים משהו אבל בכל זאת טעימים, והמנטה מספיק חזקה ועדיין מעודנת מכדי להשאיר כוויות על הלשון. גם מלבני המסטיק עצמם מעט גדולים מהסטנדרט וחוסכים פעולה למי שרגיל לדחוף שניים לפה. ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל הטעם שורד יותר מרבע שעה, וזה כבר בגדר נס בעולם הגומי.

מחיר: 4.35 שקלים.
שורה תחתונה: נערת גומי מאושרת.

(הדס שניידר)

דירוג: 3.5

תמיד אהבתי את הוופלים הפושטים של פעם, עם הפירורים, מרקם הנסורת והלוק של שמיכת פיקה. אבולוציית הוופלים המפלצתית שמוסיפה להם כל מיני פצפוצי חלבה ושבבי קינואה הורגת לי באדיקות את הקפה של הבוקר. הביס הראשון מהאגו דאבל שוקולד החדש של כרמית הצליח להחזיר אותי לטעם הבסיסי והפשוט, עם הציפוי הטעים והוופל הקריספי. הביס השני כבר גילה את השוקולד המריר באמצע, וזה הצליח לבאס את החך הפרימיטיבי שלי, אם כי הלהיב טועמים מפותחים יותר.
הדאבל שוקולד הוא באמת דאבל, מהסוג שמשאיר ענן קקאו בקפה ונמרח מעולה על ספות, אבל זוהי גם חולשתו. שהייה קלה בתנאי שטח הספיקה על מנת להדביק את השוקולד לאריזה באופן הרמטי, ונאלצתי לעקור אצבעות וופל בעזרת סכין כמו איזו בכירה ביאקוזה. סך הכל טעים, סיכמתי לאחר שאיבת החבילה, אבל עוד קצת מאמץ והיה יוצא להם טורטית.

מחיר: 8 שקלים.
שורה תחתונה: רטרו עם טוויסט.

(נטע חוטר)

דירוג: 4

זהו, הגעתי לגיל שצריך להתחיל, ואיך אני יודעת שהגעתי אליו? מאוד פשוט. חברה א’ הפסיקה לצרוך קמח לבן ומאז היא ערנית כמו מנחת תוכניות בוקר, חברה ב’ מתקיימת על קינואה ונבטוטים, וחבר ג’ עבר לחיות בסטודיו ליוגה ומעדיף את הביצים שלו בלי חלמון, תודה. מיותר לציין שכולם הפסיקו לעשן והם מוארים כנורת הלוגן 1,000 ואט. לא היתה ברירה - נרשמתי לחדר כושר, התחלתי לאכול דברים חומים ויבשים עם ריח של ריקבון מתקדם ואני מקפידה לבקר במחלקת הבריאות שבסופר על בסיס קבוע.
שם גם גיליתי את השלווה, שכשהייתי קטנה (לפני הרבה יותר מדי שנים) עוד היתה חטיף לכל דבר, והיום היא שוכנת אחר כבוד ליד האורז המלא והמוזלי ועושה פרצוף רציני. השקית השקופה והלואו-טקית של ילדותי הפכה לשקית אטומה, הלוגו דווקא נותר נוסטלגי באופיו, והטעם אותו טעם. טעם של ילדות. כמעט התחלתי לחפש מישהו לשחק איתו מחניים, אבל אז נזכרתי שאני בכלל פוחדת מכדורים וזקנה מכדי להאמין ששלווה זה בריאות נטו, ולא משהו שמכיל גם סוכר, קלוריות ושאר אויבים שקמים להורגני. עדיין, נחמד לסגור מעגל.

מחיר: 9 שקלים.
שורה תחתונה: איזו מין שלווה.

(הדס שניידר)

דירוג: 4.5

אל תעמידו פנים, אתם הרי מכירים את טקס המקרר. זה מתחיל ברגע של שעמום. שום דבר לא עובר בראש, ואז הבטן מקרקרת. באינסטינקט אנחנו מוצאים את עצמנו לאור הנורה הצהובה של המקרר הפתוח, נושמים אוויר קר ומתפעלים מהגבינות. אבל מה שבאמת מעניין אותנו רחוק מגבינה. אנחנו מחפשים משהו שיהיה “ליד הקפה”. יוצאים לנו, אם נרצה ואם לא, משפטים אינפנטיליים: יש משהו מתוק? נשאר משהו מתוק? תביא משהו מתוק! הטקס הזה נגמר, לרוב, באחת משתי דרכים: או שאין בבית שום דבר מתוק, ואנחנו אוכלים סנדוויץ’ עם גבינה וכועסים על עצמנו שהזנחנו את מדף השוקולדים, או שיש משהו מתוק בבית, ואז אנחנו טוחנים ומצחקקים (לא בהכרח בסדר הזה). העוגות של ריץ’ - גם הבראוניז וגם התפוחים - עונות בדיוק על הצורך הזה. יש משהו מתוק? יש! תודה לאל, יש! לקח לי שלושה ימים לחסל את שתי העוגות. וגם זה באיפוק ראוי להערכה. עכשיו אין בבית שום דבר מתוק. נשאר לי לכרסם סנדוויץ’ גבינה ולהיזכר בעונג בעוגות הנפלאות האלה, שיותר משהן טעימות, הן משתיקות את המצפון הקלורי ונשאבות לבטן בתרועת ניצחון מתוקה.

מחיר: 32 שקלים ל-500 גרם.
שורה תחתונה: הקפה הוא רק תירוץ.

(פועה גרא)